בגליון קי"ח נתבאר שבכל התורה הולכים אחר הרוב אפילו נגד החזקה ש'רובא וחזקה רובא עדיף'[1], מלבד בממון שקיי"ל שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מן המוחזק[2]. אך ישנם אופנים שאף בממון הולכים אחר הרוב להוציא מהמוחזק.

הספק חל גם על דינים אחרים

הפוסקים דנו באם הרוב אינו מכריע לספק ממון בלבד אלא גם לדינים אחרים, האם הולכים אחר הרוב אפילו לגבי ממון[3]. לפי האמור יש שכתבו שמי שאינו יודע אם אביו היה ישראל או כהן או לוי חייב לפדות עצמו, הואיל והספק נוגע אף לשאר דיני כהונה כגון לטמאות למתים, וכאשר לזה הרוב מכריע שדינו כישראל, ג"כ לדיני ממון הולכים אחר הרוב שהם ישראל, וחייב בפדיון[4]. כמו כן נחלקו הפוסקים אם לא ידוע האם אמו בת כהן או לוי לחייבו בפדיון שאין הולכים בממון אחר הרוב[5].

רוב בדיני ממון

מדין תורה שפוסקים הדין בדיני ממונות על פי רוב דיינים שנאמר 'אחר רבים להטות', ומוציאים ממון על פיהם[6], לעומת זה כאמור, הלכה פסוקה היא שאין הולכים בממון אחר הרוב[7]. בהבדל בין הנושאים כתבו הראשונים נימוקים שונים, והם נפק"מ לדינא.

רוב שלפנינו ורוב שאינו לפנינו

בדיני רוב יש לחלק בין רוב שלפנינו ונודע שיעור הרוב (רובא דאיתא קמן), כגון רוב של דיינים, לעומת רוב שאינו לפנינו רק נודע מאומדן המציאות, כגון עיר של רוב ישראל (רובא דליתא קמן)[8].  

רוב שלפנינו בדיני ממונות

יש שכתבו שגם בדיני ממון יש לחלק בין שני סוגי רוב אלה, ממה שפוסקים הדין על פי רוב דיינים שהוא רוב דאיתא קמן להוציא מהמוחזק, ואילו ברוב דליתא קמן אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק.

לפי האמור, פקדון שנתערב בין הרבה חפצים של השומר שדומים לפקדון, ונאבד אחד החפצים, הואיל והרוב של 'איתא קמן' הוא של השומר הולכים בממון אחר הרוב שחפץ של השומר נאבד, והשומר אינו יוכל לפטור עצמו שהחפץ הנאבד הוא של המפקיד[9].לעומת זה כשידוע לנו מאומד המציאות שמשתמשים ברוב החפצים לצורך מסוים (רובא דליתא קמן), והלוקח טוען שקנה את החפץ לצורך זה ורוצה לבטל את המקח, ונמצא שאינו ראוי לדבר זה רק לשימוש שמיעוט חפצים ראויים לו, אין הולכים אחר הרוב, והדין עם המוכר שהמקח קיים אע"פ שהלוקח טוען שהוא מהרוב[10].

אולם רוב הפוסקים כתבו שגם ברובא דאיתא קמן אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק[11], ולכן לא יוכל המפקיד לחייב את השומר לומר שהחפץ שלו נאבד, וכן פסק הרמ"א[12]. לדעתם שונה הרוב של דיינים משאר רובא דאיתא קמן בדיני ממונות. יש שפירשו שאף בדיינים אין הולכים אחר הרוב שאף מיעוט הדיינים מסכימים שהדין נותן לפסוק כמו הרוב, ולכן המיעוט כמו שאינו[13].

רוב שאינו לפנינו בדיני ממונות

כבר נתבאר שברובא דליתא קמן הדין הוא שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק[14]. ברם יש ראשונים שכתבו שאף ברובא דליתא קמן אם הרוב 'חשוב' הולכים אחר הרוב[15]. יש שפירש בביאור דבריהם שהמדובר בחפצים שברובם משתמשים לצורך מסוים, כגון שוורים שברובם משתמשים לחרישה, אבל הלוקחים שקונים רוב השוורים, כגון מאה שוורים, הם מיעוט לעומת הלוקחים שקונים חפצים אלה לצורך אחר, כגון שכל אחד קונה רק שור אחד לשחיטה, וכגון זה השימוש של רוב החפצים אינו רוב חשוב להכריע נגד השימוש של רוב הלקוחות שקונים לצורך אחר הגם שקונים מיעוט החפצים[16].

ויש שפירש דבריהם שבדבר שתלוי ברצון האדם אין הרוב חשוב להוציא ממון על פיו, כגון כשקונה לאיזה שימוש, שרצונו עלול להשתנות לשימוש אחר, אבל רוב התלוי בטבע כגון רוב בהמות כשירות הולכים אחר הרוב להוציא ממון שהלוקח אינו יכול לטעון לבטל המקח בטענה שמא הבהמה טריפה[17].