התחייבות להלוות
המבטיח לחברו שילווה לו גם אם הלוה עשיר שמבקש ללוות לזמן מרובה, אם לפי הנסיבות ראוי ללווה לסמוך שילווה לו, לא יחזור בו מהבטחתו שלא יהיה בכלל מחוסר אמנה[1] אא"כ חוזר בו מפני סיבה שבדיני מחוסר אמנה מותר לחזור בו[2].
כתבו הפוסקים שאם הבטיח להלוות ללוה עני או אפילו עשיר שנחוץ להלוואה, הואיל ומחוייב לקיים המצוה להלוות, יש בו משום נדר כשאר נדרי מצוה[3].
נראה, שהמבטיח להלוות ע"פ היתר עיסקא אע"פ שחצי הוא מלווה אינו מתחייב בנדר כשנעשה בדרך מו"מ[4].
מלווה שקיבל בקנין לחייב עצמו להלוות מתחייב בכך[5], וכן אם כותב כן בשטר בלשון הודאה מתחייב בכך[6]. ויש שהסתפק האם המחייב עצמו בקנין להלוות בעיסקא, יכול לחזור בו[7].
נודע למלווה שהלוה אינו בטוח או שמת הלוה, או כל שינוי שעל דעת זה מסתמא לא התחייב להלוות, יכול לחזור בו שעל דעת כן לא התחייב[8], ויש שכתב דהיינו שלפני שהתחייב אמרו למלווה שהלוה איש בטוח[9].
לווה שכתב שטר
כתב הלוה שטר הלוואה מדעת המלוה, נחלקו הראשונים האם זכה המלוה בשעבוד הלוה ומפני זה חייב להלוות לו[10]. לדינא, הואיל והמלווה מוחזק אין להוציא מידו אבל אם היו מעותיו של המלווה פיקדון ביד הלוה יכול הלוה לתפוס המעות בעד ההלוואה[11].
לווה שלא זכה בהלוואה אבל על סמך הבטחת המלוה הוציא הוצאות שקשורות להלוואה, כגון ששילם לכתיבת השטר, פטור המלוה שחזר בו מהבטחתו לפצות את הלוה אפילו אם חזר בו שלא כדין[12], אבל אם המלוה הורה לו שיכין את השטר, חייב המלווה לפצות אותו על הוצאות אלה[13].
לווה שנותן משכון
המצווה להלוות היא בין עם משכון או בלי משכון[14]. עם זה, מותר למלווה לדרוש מהלווה שיתן לו משכון בשעת ההלוואה, ואף אינו חייב להלוות לו לפני שיתן לו המשכון כשירא שיפסיד את חובו[15]. כמו כן, אם כבר נתן הלווה את המשכון ונאבד מהמלווה באונס, אינו לחייב להלוות לו[16].
כתב הרמ"א, משנתן הלווה משכון, המלווה אינו יכול לחזור בו מלהלוות לו[17], אבל יש שכתב שזו מחלוקת הראשונים, ולדעת המחבר לא התחייב המלווה[18], ועוד יש שכתבו שאף לרמ"א רק בקנה משכון קרקע לזכות בפירותיה התחייב להלוות, שהשעבוד לפירות הוא קנין שכירות בקרקע ובעד זה התחייב להלוות אבל במטלטלין שלא זכה בפירות אין שעבוד שמחייב להלוות[19], אבל יש שכתבו שאף בהחזיק במשכון מטלטלין התחייב להלוות[20].
החיוב להלוות בעדים
אמרו חז"ל שאסור להלוות בלי עדים, ואפילו לתלמיד חכם, ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול שמא ישכח הלווה ויכפור שלוה ואזי יגרום קללה לעצמו שיאמרו ש'הוא דובר על צדיק עתק'[21], אא"כ הלווה על המשכון, אבל שטר משובח יותר מעדים שעלולים לשכוח, ואף ממשכון הואיל וכתוב בו הסכום, ולפי זה די בשטר בכתב ידו שהוזכר בו הסכום[22], אבל יש שכתבו שדווקא בשטר בעדים משובח[23]. האחרונים כתבו טעמים שונים להמליץ על מה שמקילים בזה[24].