- אין לי בעיה לקחת את זה עימי לארץ ישראל - השיב מנחם לחנניה - אך זאת עליך לדעת, אני לא מקבל על עצמי שום אחריות, אפילו לא של שומר חינם!

חנניה שש על דברי מנחם כעל מוצא שלל רב. הוא ביקש לשלוח לאחיו סכום של 5,000$ עבור עסקיהם המשותפים בארץ ישראל. הוא לא יכל להעביר זאת דרך חשבון הבנק מטעמים מובנים, והוא לא מצא מי שיסכים לקחת עמו סכום כל כך גדול - אני לוקח כבר סכום גדול עימי, אסור להעביר יותר מסכום של 10,000$  - היתה תשובת כל מי שביקש.

- אני סומך עליך שתתנהג עם הכסף באחריות הנדרשת - הגיב חנניה על תשובתו של מנחם.

מנחם ארז את מטלטליו, את התפילין וחפציו האישיים הוא הניח במזוודה (Suitcase) שתעלה עימו לתוך המטוס (Airplane). את מעטפת הכסף הוא הניח בכיס הקדמי של מזוודה זו - הרי מזוודה זו תהיה עימי בכל אשר אפנה בבית הנתיבות (Airport). במטוס, אכניס את המעטפה לכיסי - חשב.

כמנהגו, הוא סייר מעט בין החנויות הפטורות ממכס. לאחר שכילה, הוא עלה למטוס ומצא את מקומו. לפני שהתיישב, הוא נפנה להעלות את תיק היד שלו לתא המטען. הוא תר בידו אחר מעטפת הכסף שמסר לו חנניה, אך שוד ושבר! למעטפה אין זכר...

הוא ניסה לחפש שוב ושוב, אך המאמצים העלו חרס בידו. הוא התיישב במקומו תפוס שרעפים - היכן נעלם הכסף? - ניסה לחשוב - אולי הכסף נגנב בעת שהשארתי את המזוודה בצד ללזמן מה כשפניתי לשטוף את ידיי???

- למזלי התניתי עם חנניה שאיני מקבל על עצמי שום אחריות - ניסה לנחם את עצמו - עם התרעומת שתהיה לו עלי אסתדר עוד איך שהוא... - חייך במרירות.

...

- אתה נשאר כאן לעוד מספר דקות? - שאל ראובן.

- עוד שלש דקות בדיוק! בעוד עשר דקות בדיוק עלי להיות כבר בביתי - ענה שמעון.

- אני לא צריך ליותר מזה. אני רוצה להיכנס מספר שניות לתוך בית הכנסת לראות אם בני נמצא שם. תוך שתי דקות אהיה כבר שוב כאן. שים עיניך על העגלה - אמר תוך כדי שהצביע על עגלה עמוסה בכל טוב שזה עתה קנה בחנות המכולת.

חלפו להן שתי דקות, גם שלש וגם ארבע... שמעון כבר נלחץ, עליו להיות בעוד מספר דקות בבית, הוא לא יכול לאחר הפעם...

- איפה ראובן? - כעס בליבו - הסברתי לו שעלי ללכת לביתי...

כשחלפה לה עוד דקה, חשב שמעון שהוא מתפוצץ - אשאיר את העגלה כך ללא השגחה... זו כבר לא אחריותי... אמרתי לו...

...

נפסק בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן ע"ב סעיף ז' ובסימן ש"ד סעיף ד' ברמ"א) כי שומר שאמר בשעת ההפקדה שאינו מקבל על עצמו אחריות, פטור הוא מכל חיובי שמירה ופטור הוא אפילו על פשיעה.

מצד שני, ברור שאף מי שלא קיבל על עצמו דיני שמירה, מכל מקום אסור לו להזיק לחפץ שהופקד בידיו, ואם יזיקנו יתחייב לשלם על כך. לא גרע דינו מכל אדם המזיק (קצות סימן ע"ב סקי"ד ובנתיבות שם סקכ"ג. ועיין בתומים שם סקכ"ג ובהגהות רע"א סימן ש"ב סעיף ד').

ועתה יש לנו לדון מה דין ההנחה במקום שאינו משתמר כבמזוודה וכדו', האם דין מזיק לה.

ונצא לדון בכך בהקדם תשובתו הידועה של הרא"ש (כלל צ"ד סימן ב' וד') אשר בשם 'תשובת המנעלים' מכונה וזה תוכנה.

אחד יצא לדרך וביקש חבירו למסור בידיו מנעלים שיוליך אותם עמו למחוז חפצו. אמר לו בעל החמור: הנח את המנעלים על החמור. עשה בעל המנעלים ככל אשר ציוהו ולא שינה, והניחם על החמור. יצא בעל החמור כך לדרכו ולא נגע במנעלים, אלא השאירם כמות שהם, כפי שהניחום בעליהם.

על אם הדרך, עצר בעל החמור בדרכו וסר לצידי הדרך לסוך את רגליו. כשחזר, גילה שהמנעלים אבדו ונשאלה שאלה להרא"ש אם חייב. מסקנת הרא"ש היתה, לחייבו בתשלום דמי המנעלים.

תשובה זו הובאה להלכה על ידי המחבר בשלחן ערוך (סימן רצ"א סעיף ב'). ותמהו על כך בפוסקים, הכיצד פסק המחבר כדברי תשובת הרא"ש. וכי כיצד ניתן לחייב לזה? מדוע לא חש לשיטת הרמב"ם (שם סעיף ה') שבכדי להתחייב בחיובי  ובדיני שומרים, על השומר לעשות קנין המועיל בחפץ שהופקד בידיו. וכי איזה קנין נעשה באלו המנעלים?

ותירץ על כך בנתיבות שם (סק"ז) שאף שלא נעשה עליו שומר מאחר ולא עשה קנין המועיל, אך מי התירו להזיק המנעלים ולהפסידם בידים?! והרי כשהלך לצידי הדרך והותיר את המנעלים על החמור, הוי כאילו הפסידם והזיקם בידים.

מכאן נראה לדון ולפתור את פיתרון הסיפור הראשון ולחייב את מנחם על גניבת המעות. אפילו שהתנה מתחילה שאינו חייב באחריותן ואף לא כשומר חינם, מכל מקום הרי הניחם במקום שאינו משתמר, אם כן 'מזיק' בידים הוא וחייב אף אם אינו שומר עליהן.

(ואף שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין זה מוסכם על כל הפוסקים.

דהנה במחנה אפרים (הלכות שומרים, סימן ז') ובגליון רע"א (סימן רצ"א סעיף ב') כתבו דאין הכי נמי, לפי שיטת הרמב"ם והמחבר דשומר צריך קנין כדי להתחייב, אין מקום לחייב לבעל החמור על המנעלים.

אם כן לכאורה חזינן דפליגי הני פוסקים על דברי הנתיבות ופטרו את השומר אף בכהאי היזיקא כל שלא נעשה לשומר בקנין. והוא הדין להכא, שהתנה מתחילה שאין אחריותו על המעות.

אך זה אינו. דדוקא התם שהניחם בעל המנעלים בעצמו על החמור במקום שאינו משתמר, סבירא להו להני פוסקים דשוב אי אפשר לחייב לבעל החמור משום מזיק. ואף שסר לצידי הדרך והניח המנעלים ללא השגחה, אין זה מעשה היזק בידים לשיטתם, כי אם היעדר שמירה ובה הרי לא נתחייב לשיטת הרמב"ם וכנ"ל. אם כן כל מאי דפליגי הוא משום שיש כאן ריצוי הבעלים ועיין אבני חושן שם סק"ג.

אך ודאי לית מאן דפליג שאסור להזיקו בידים, ומי שמניח מלכתחילה סכום כה גדול במזוודה ומסתובב עימה ברשות הרבים שבודאי לא נתרצו הבעלים לכך, ודאי שבגדר 'מזיק' היא.)

אמנם, אין הדברים הנ"ל אמורים כאשר המפקיד גורם את ההיזק לעצמו. שאם הזהירו הנפקד שבתוך מספר דקות לא יהיה במקום לשמור על הפיקדון, בודאי שאם יסתלק הנפקד, אין למפקיד שום טענה עליו. איהו דאזיק נפשיה בכך שלא שמר אמרתו ולא חזר בתוך הזמן שהסכים השומר להשגיח על פקדונו. לא מיבעיא לשיטות הפוסקים דסבירא להו דבנידון דתשובת המנעלים של הרא"ש אינו נקרא 'מזיק', אלא אף להנתיבות דהתם 'מזיק' קרי ליה', הכא שאני ופשוט.

על כן, רשאי שמעון להסתלק ולהשאיר את עגלת ראובן במקומה, ואין לו דין 'מזיק'.