בגליון הקודם[1] התבאר שהמקבל התחייבות ממונית לחבירו חייבת שתיעשה בגמירות דעת שלימה. באם המתחייב לא התכוון להתחייב בגמירות דעת שלימה זו 'אסמכתא', ואינה מחייבת. לפיכך, התחייבות של הערב למלוה היא 'אסמכתא' שהערב סבור שהלוה ישלם, ולולי ההנאה שיש לערב שהמלוה מוציא ממון על פיו לא היה מתחייב בגמירות שלימה.

ערבות על אסמכתא

בגדר האסמכתא שהערב מתחייב בשבילו בעד ההנאה, נחלקו הפוסקים האם המדובר שרק חיוב הערב הוא אסמכתא מטעם שנתבאר, אבל החיוב שהוא ערב עליו אינו אסמכתא, או אפילו אם החיוב שערב בעדו הוא 'אסמכתא' ולא נתחייב כלל.

ערבות על קנס

לדוגמא, השואל מחבירו חפץ, ואומר למשאיל 'אם לא אחזירנו לך עד זמן פלוני אתחייב בכו"כ דמים' והעמיד למשאיל ערב על כך. הקנס שהשואל קיבל על עצמו הוא אסמכתא מפני שסבור שיחזיר את החפץ בזמנו ולא יתחייב בקנס, אלא אם כן יאמר שמתחייב 'מעכשיו' שבזה מסלק את חסרון האסמכתא ומתחייב בקנס[2]. ונחלקו הפוסקים אם השואל לא אמר מעכשיו לסלק האסמכתא, האם הערב מחויב לשלם הקנס אע"פ שהשואל עצמו לא נתחייב.

יש שכתבו שהערב חייב רק על מה שהמתחייב חייב בו, ואינו חייב על מה שהמתחייב לא נתחייב בו, בדומה לכלל ש'ליכא לוה ליכא ערב'[3], אלא אם כן עשה הערב קנין המועיל לסלק האסמכתא בחיוב שלו ולא תלה חיובו בחיוב השואל דאז אינו חייב מטעם ערב אלא כשאר התחייבות שאדם משעבד עצמו במה שאינו חייב בו[4].

ויש שכתב שחיוב הערב הוא במה שזה הוציא מעות על פיו ומחמת זה חייב מדין ערב בלי קנין גם אם לא תלה חיובו בחיוב המתחייב, כי הכלל 'ליכא לוה ליכא ערב' נאמר רק במי שתלה חיובי ערב על מה שהלוה נתחייב בו בלבד, שאז אם המלוה מחל ללוה ונפטר הלוה מחיובו נפטר גם הערב מהחיוב כלפי המלוה, אבל אם הערב לא תלה חיובו בחיוב הערב נתחייב הערב גם אם לא נתחייב הלוה מעיקרא ובלבד שהמלוה הוציא מעות על פיו. אכן כל זה בתנאי שהערב לא התחייב יותר ממה שזה הוציא על פיו, אבל אם נתחייב על קנס אינו חייב מדין ערב וצריך קנין המועיל לחייב עצמו לכך. לפיכך אם הערב מחייב עצמו בשעת שאלה שאם השואל לא יחזיר בזמן, ישלם הערב את שווי החפץ למשאיל, והחפץ ישאיר ביד השואל, ואזי נתחייב מדין ערב בלי קנין על מה שהמשאיל הוציא מעות על פיו, שהרי החפץ ישאר ביד השואל[5].

אכן משמעות הרמ"א היא שחיוב הערב הוא אפילו אם נתחייב ערבות בעד קנס שהוא יותר ממה שזה הוציא מעות על פיו, כגון שואל שעשה תנאי להתחייב בקנס שחיוב זה הוא אסמכתא ולא חל מעיקרא נתחייב הערב בקנס זה אע"פ שהוא אסמכתא בעד הנאה שהמלוה מאמינו, כשאר ערבות שהאסמכתא אינה מגרעת חיובי הערב בגלל ההנאה שהמוציא ממון מאמינו[6].  

ערבות בסכום גדול מהחוב

על דרך זה נחלקו הפוסקים באם הערב התחייב יותר ממה ששוה הדבר שהוא ערב בשבילו, או סכום יותר מהחיוב שחייב זה שהוא ערב בשבילו, כגון האומר תן חפץ זה לפלוני בעד שישלם עשרה ואני ערב לך על העשרה, והחפץ שוה רק חמישה, או האומר למלוה תחזיר המשכון ללוה ואני ערב לך ביותר משווי המשכון. יש שכתבו שהערב מתחייב בכך הגם שהתחייבות זו דומה לאסמכתא, שאין האסמכתא מגרעת את חיוב הערב[7], ויש שכתבו שהערב חייב רק כפי חיוב של הלוה או כשווי המשכון[8].