הגדר:

הלוואה לעומת השאלה

'הלוואה' היא נתינת דבר לחבירו על מנת שיחזיר לו דבר אחר בשוויו (אבל אם מחזיר ביותר משוויו עובר על איסור רבית), ובלשון חז"ל 'הלוואה להוצאה ניתנה'[1]. זאת לעומת ה'שאלה' שהמשאיל נותן לשואל דבר על מנת שיחזיר לו את הדבר שהשאילו לאחר גמר השימוש[2].

המצוה:

החיוב להלוות לעומת שאלה

מצות עשה להלוות לישראל[3]. דבר זה אינו מצוה בלבד כשאר צדקה אלא חיוב שנלמד מהפסוק 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' (שמות כ"ב כ"ד) [4] או מפרשת רבית שנאמר 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כ"ה ל"ו)[5]. החיוב להלוות היא מפני שאין למלוה הפסד מקיום המצוה שהרי הלוה מחזיר למלוה מעות אחרים בעד המעות שלוה[6]. לעומת זה, לא חייבה התורה להשאיל חפץ כדי להשתמש בו שיתכן שהשואל יחזיר החפץ כשנפסד קצת מהשימוש[7], ורק בכלל מצות גמילות חסדים להשאיל לחבירו חפץ הנחוץ לו[8], ואם הוא עני חייב להשאיל לו ממצות צדקה פן אין לו עתה במה לקנות[9].

בעל חנות שאין לו מעות מזומנים להלוות אינו חייב למכור בהקפה ('הקפת חנות'), שמקח וממכר אינו בכלל הלוואה ועיקר פרנסתו שחוזר וקונה במעות שקיבל[10], וכן אינו חייב ללוות כדי להלוות, כגון שאחרים מאמינים לו ולא ללוה[11], אבל דנו הפוסקים במי שהלווה לאחרים והגיע זמן הפירעון האם חייב לגבות המעות כדי להלוות[12].

הלוואה, המעלה הגדולה שבצדקה

להלוות לעני היא מצוה גדולה[13], וכתב הרמב"ם[14] 'שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך'.לפיכך יש שכתב שאם לפניו שני מצוות, להלוות לעני או לתת לעני אחר מתנה, יקדים להלוות את העני שאין דרכו לקבל מתנות לפני העני שהורגל לקבל מתנות[15]. עוד כתב הרמב"ם[16] שהתורה הקפידה על מי שנמנע להלוות לעני שנאמר 'ורעה עינך באחיך האביון' (דברים ט"ו ט').

שיעור הלוואה

שיעור הלוואה שחייב להלוות היא כפי השגת ידו של המלוה וצורך הלווה[17], בין בגודל הסכום ובין באורך הזמן כפי שמוכח מהפסוק 'והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו'[18].

סדר קדימה

המצוה להלוות היא בין לעני ובין לעשיר[19], שהלשון 'כסף תלוה את עמי' אינו מחלק בין עני לעשיר, ומה שנאמר 'את העני עמך' דרשו חז"ל  להקדים הלוואה לעני בחינם להלוואה ברבית לנכרי[20], ומזה יש משמעות שהעני קודם לעשיר שנצרך להלוואה לפי שעה[21]. לפיכך ההלוואה לעני בסתם היא לשלושים יום[22] אא"כ בהלוואתו יותר משלושים יום מונע ממנו שיתמוטט[23], ולעשיר כשהוא דחוק למעות[24] כפי הזמן שצריך לפי שעה (ארעי), ואפילו פחות משלושים יום[25].

סדר הקדימה להלוות היא כמו בצדקה שקרובים עניים קודמים לעניי עירך, והם קודמים לעיר אחרת[26]. החיוב הוא בין על איש ובין על אשה (שיש לה ממון משלה), ואפילו עני אם יש לו היכולת להלוות למי שנצרך יותר ממנו[27].

התחייבות להלוות

המבטיח לחברו שילווה לו גם אם הלוה עשיר שמבקש ללוות לזמן מרובה, אם לפי הנסיבות ראוי ללווה לסמוך שילווה לו, לא יחזור בו מהבטחתו שלא יהיה בכלל מחוסר אמנה[1] אא"כ חוזר בו מפני סיבה שבדיני מחוסר אמנה מותר לחזור בו[2].

כתבו הפוסקים שאם הבטיח להלוות ללוה עני או אפילו עשיר שנחוץ להלוואה, הואיל ומחוייב לקיים המצוה להלוות, יש בו משום נדר כשאר נדרי מצוה[3].

נראה, שהמבטיח להלוות ע"פ היתר עיסקא אע"פ שחצי הוא מלווה אינו מתחייב בנדר כשנעשה בדרך מו"מ[4].

מלווה שקיבל בקנין לחייב עצמו להלוות מתחייב בכך[5], וכן אם כותב כן בשטר בלשון הודאה מתחייב בכך[6]. ויש שהסתפק האם המחייב עצמו בקנין להלוות בעיסקא, יכול לחזור בו[7].

נודע למלווה שהלוה אינו בטוח או שמת הלוה, או כל שינוי שעל דעת זה מסתמא לא התחייב להלוות, יכול לחזור בו שעל דעת כן לא התחייב[8], ויש שכתב דהיינו שלפני שהתחייב אמרו למלווה שהלוה איש בטוח[9].

לווה שכתב שטר

כתב הלוה שטר הלוואה מדעת המלוה, נחלקו הראשונים האם זכה המלוה בשעבוד הלוה ומפני זה חייב להלוות לו[10]. לדינא, הואיל והמלווה מוחזק אין להוציא מידו אבל אם היו מעותיו של המלווה פיקדון ביד הלוה יכול הלוה לתפוס המעות בעד ההלוואה[11].

לווה שלא זכה בהלוואה אבל על סמך הבטחת המלוה הוציא הוצאות שקשורות להלוואה, כגון ששילם לכתיבת השטר, פטור המלוה שחזר בו מהבטחתו לפצות את הלוה אפילו אם חזר בו שלא כדין[12], אבל אם המלוה הורה לו שיכין את השטר, חייב המלווה לפצות אותו על הוצאות אלה[13].

לווה שנותן משכון

המצווה להלוות היא בין עם משכון או בלי משכון[14]. עם זה, מותר למלווה לדרוש מהלווה שיתן לו משכון בשעת ההלוואה, ואף אינו חייב להלוות לו לפני שיתן לו המשכון כשירא שיפסיד  את חובו[15]. כמו כן, אם כבר נתן הלווה את המשכון ונאבד מהמלווה באונס, אינו לחייב להלוות לו[16].

כתב הרמ"א, משנתן הלווה משכון, המלווה אינו יכול לחזור בו מלהלוות לו[17], אבל יש שכתב שזו מחלוקת הראשונים, ולדעת המחבר לא התחייב המלווה[18], ועוד יש שכתבו שאף לרמ"א רק בקנה משכון קרקע לזכות בפירותיה התחייב להלוות, שהשעבוד לפירות הוא קנין שכירות בקרקע ובעד זה התחייב להלוות אבל במטלטלין שלא זכה בפירות אין שעבוד שמחייב להלוות[19], אבל יש שכתבו שאף בהחזיק במשכון מטלטלין התחייב להלוות[20].

החיוב להלוות בעדים

אמרו חז"ל שאסור להלוות בלי עדים, ואפילו לתלמיד חכם, ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול שמא ישכח הלווה ויכפור שלוה ואזי יגרום קללה לעצמו שיאמרו ש'הוא דובר על צדיק עתק'[21], אא"כ הלווה על המשכון, אבל שטר משובח יותר מעדים שעלולים לשכוח, ואף ממשכון הואיל וכתוב בו הסכום, ולפי זה די בשטר בכתב ידו שהוזכר בו הסכום[22], אבל יש שכתבו שדווקא בשטר בעדים משובח[23]. האחרונים כתבו טעמים שונים להמליץ על מה שמקילים בזה[24].

זמן פירעון של הלוואה בסתם  

המלוה את חבירו ולא קבע לו זמן, קבעו חז"ל שאינו יכול לתבוע את פירעון ההלוואה לפני שלושים יום, כלומר שזמן הפירעון הוא ביום הל"א[1], הן בהלוואה בלי משכון או עם משכון, בלי שטר או עם שטר[2]. זמן פירעון זה הוא אפילו אם הלוה לא ביקש שילווה לו לאיזה זמן, רק אמר בסתם הלווה לי[3].

חיוב פירעון של לוה

הפוסקים נחלקו האם זמן הפירעון שקבעו חז"ל בסתם הלוואה הוא רק לגבי המלווה שאינו רשאי לתבוע את פירעון החוב קודם ל' יום או שאף הלווה אינו חייב לפרוע תוך הזמן כשיש לו מעות לשלם[4]. יש שכתב, שבזה חייב הלווה לפרוע אפילו תוך ל' יום ולכן אם טוען פרעתי תוך הל' יום נאמן[5], ויש שכתב שאף כלפי הלוה נאמר קביעות הזמן ואינו חייב לשלם עד ל' יום[6].

זמן פירעון של ערב להלוואה

 כמו כן, ערב להלוואה שנתחייב לשלם, דינו כאילו לווה עכשיו ונותנים לו ל' יום לשלם החוב[7], ואף בזה נחלקו הפוסקים בשיש לערב המעות לשלם, האם חייב לשלם תוך ל'[8].

זמן פירעון של מקח בהקפה

הפוסקים נחלקו במוכר שהסכים להמתין שהלוקח ישלם את דמי המקח לאחר זמן (מוכר בהקפה), ולא קבעו זמן לפירעון - וגם אין מנהג ברור בדבר[9] -, האם דינו כסתם הלוואה שאינו יכול לתבוע את דמי המקח תוך ל' יום[10].זמן פירעון של פיקדון ('מעות מותרין')

יש שכתב שפיקדון מעות שהופקדו באופן שניתן רשות לשומר להשתמש במעות ('מעות מותרין')[11] אינו כסתם הלוואה ליתן לו ל' יום, ואם הנפקד השתמש במעות והמלווה תובע את הפירעון, חייב לשלם אפילו תוך ל' יום אפילו אין לו מעות משלו, שעל דעת כן הלווהו[12].

המנהג בסתם פירעון

המנהג קובע בדיני ממונות[13], לפיכך אם היה המנהג בסתם להלוות פחות או יותר מל' יום, וודאי הלווה לו על דעת זה[14]. הפוסקים נחלקו האם גם המנהג הנהוג בין הנכרים קובע שעל דעת זה הלווה לו[15] או רק אם המנהג ידוע בין יהודים[16].

הלוואה עם זמן הפירעון

קבעו זמן לפירעון החוב, אפילו בעל פה, זכה הלווה שאינו חייב לפרוע את ההלוואה תוך הזמן שקבעו, אפילו יש לו מעות לשלם[17], אבל כשהגיע הזמן חייב להשיג מעות כדי לשלם החוב.

גם אם בשעת הלוואה לא קבעו זמן פירעון, ורק לאחר ההלוואה הרחיבו את הזמן פירעון וקבעו בעל פה את הזמן פירעון לאחר ל' יום, אינו חייב לשלם ביום הל"א רק כפי הזמן שקבעו[18], ויש שהסתפק אם די בהסכמת המלוה בע"פ או שרק עם קנין על כך זכה הלווה בהרחבת זמן הפירעון[19]. לעומת זה, אם לאחר שלווה בלי קביעות זמן, התחייב הלווה  בע"פ לשלם תוך ל' צריך המלווה לקנות מהלווה שמתחייב בזה[20].

היה כתוב בשטר שישלם לו במשך ל' יום, הכוונה שישלם לו מעט מעט תוך הזמן, אבל לא כופין אותו אם אין לו מעות לשלם[21]. וכן, אם אמר המלוה שישלם לו כאשר הוא זקוק למעות, חייב הלווה לשלם כשתבעו המלווה אפילו תוך ל' יום[22].

כמו כן, אם הלווה בסתם בלי קביעת זמן לפירעון, אבל המובן הוא שמלווה לו למטרה מסוימת, כגון לקנות סחורה ולמכור אותה, אומדים את זמן הפירעון כפי הנסיבות, כגון, כאשר המובן הוא שלא יהיה ללוה מעות עד שימכור הסחורה ויגבה את דמי המקח מהלוקח, בסתם זהו זמן הפירעון, ואינו חייב לפרוע החוב  עד לאחר שיגבה מעותיו מהלוקח[23].

השתמשות במעות ההלוואה, וחיוב הלוה לפרוע

אמרו חז"ל 'פריעת בעל חוב מצוה'[1], וכתבו הקדמונים שזו מצוה דאורייתא[2], ועוד שכשם שמצוה על המלוה להלוות, מצוה על הלוה לפרוע[3]. ואמרו חז"ל 'יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך'[4]. הואיל ו'פריעת בעל חוב מצוה', כופים בי"ד ויורדים לנכסיו כמו על שאר מצוות[5], ומפני זה יש למלווה גם זכות ממון ובזה הוא בעל דבר לתבוע החוב או למחול[6].

שעבודא דאורייתא

נחלקו הפוסקים האם 'שעבודא דאורייתא'[7], כלומר, שמפני החוב משועבדים כל נכסי הלוה למלווה מהתורה להיות לו בם מקצת קנין[8], ואם אינו משלם החוב יורדים לנכסיו מפני שעבוד זה, או 'שעבודא לאו דאורייתא', ואין למלווה קנין בנכסי הלוה אלא זכות תביעה בלבד מפני ש'פריעת בעל חוב מצוה'. ישנם הבדלי דין בגין מחלוקת זו בזכות הגבייה של המלוה מנכסי הלוה, כגון שהלוה מת, מאיזה נכסים יכול המלווה לגבות מהיורשים[9].

השימוש במעות הלוואה

אסור ללוה להוציא את המעות הלוואה שלא לצורך גדול, שאם עושה כן נקרא מאבד ממון חבירו בידים[10] ואפילו המלווה עשיר גדול[11] והוא עני[12], ובכלל 'לוה רשע ולא ישלם'[13]. יש שחילק שכל זה אם לא ביקש ללוות על עסק מסוים, אבל אם ביקש ללוות בעד עסק מסוים מותר להוציא המעות אפילו שלא לצורך גדול שהרי על דעת כן הלווה, וכן מותר להוציא המעות אפילו על צורך אחר אם יודע שהמעות בטוחים בעסק ההוא, שאזי בסתם לא הגביל המלווה אותו דווקא לצורך זה[14].

כמו כן, אסור ללוות מעות אם אינו יודע היאך יפרע, אפילו לצורך מצוה כגון הוצאות שבת ויו"ט, שעל כגון זה אמרו 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'[15], אבל אם בעת שלוה לצורך עסק פרנסתו סבר שיוכל לשלם ואחר כך מטה ידו שאינו יכול לשלם אנוס הוא, ואינו בכלל 'לוה רשע ולא ישלם'[16].

תביעת הפירעון

כשהגיע זמן הפירעון חייב הלוה שיהיה לו המעות מוכנים לשלם למלוה[17] ואפילו לא תבעו עד כמה שנים לא אמרינן שמחל החוב אלא חייב לפרוע כשיתבענו[18]. הפוסקים נחלקו האם יש מצוה על הלוה לפרוע מבלי שהמלוה יתבע הפירעון[19], ונראה שאין חולק בדבר שאם נראה ללוה שהמלוה לא תבע מפני ששכח שהלווה לו ואילו זכר היה תובע את החוב, מצוה לפרוע החוב או עכ"פ להזכיר לו, הגם שלא תבע[20].

לתלות במתנה כשאינו תובע

יש שכתב שאם מסתבר ללוה שהסיבה שהמלוה אינו תובע החוב הוא שמבקש לתת לו את מעות ההלוואה במתנה, אינו חייב לפרוע עד שיתבענו[21], וביארו הפוסקים שהלוה אינו יכול לטעון שמה שלא תבע הרבה זמן מוכיח שוודאי מחל לו החוב רק יכול לתלות שמא במתנה נתן לו, כלומר להרחיב את זמן ההלוואה[22], ויש שכתב דלפי זה אף אם מת המלוה טוענים ליורשים שהלוה עדיין חייב לשלם החוב[23].

האיסור על הלוה לדחות פריעת החוב

כבר נתבאר שהלוה חייב שיהיה לו המעות מוכנים לשלם למלוה לזמן הפירעון[1], לפיכך, מלוה שתובע את הלוה שישלם החוב[2], ויש ללוה המעות לשלם, אסור לו לדחות המלווה ב'לך ושוב' ולומר בוא מחר ואתן לך, ועובר על לאו מדברי קבלה[3], ויכול המלוה לכוף את הלוה שילך לביתו בעיר ויביא המעות לשלם החוב[4].

הגיע זמן הפירעון ולאחר שתבעו המלוה שישלם דוחהו הלוה באלימות או טענות שקר מפני שאין דעתו לשלם  עובר הלוה גם על הלאו דלא תעשוק[5], אבל אם דוחהו כשדעתו לשלם לאחר מכן, עובר רק על הלאו מדברי קבלה[6].

­

חיוב בי"ד כשמשתמט לשלם

החיוב על בי"ד לכוף את הלוה שיש לו לשלם ואינו משלם החוב כמו שכופין על שאר מצות עשה[7]. וכן יש שכתב שאם יש למלוה שטר חוב שברור שחייב לו, מותר לגבותו ע"פ הערכאות ואין זה בכלל הליכה לערכאות, אבל לכתחילה יבקש על זה רשות מבי"ד[8].

נעשה גזלן למפרע

יש שכתב שלווה שקבע זמן פירעון ואינו משלם בזמנו ובזה מפסיד למלווה שאינו יכול להרוויח במעותיו עבירה היא בידו ובכלל גזל את חבירו שהפסיד לו ממון בגרימתו[9], ויש שהוכיח מהפוסקים שלוה שאינו משלם החוב עובר למפרע על הלאו דגזילה, שהאומדנא היא שהמלוה הלווה על דעת שישלם החוב[10]. יש שהוסיף על דבריהם שאם המלוה הפסיד מפני שזה לא שילם לו החוב בזמנו, חייב הלוה לצאת ידי שמים ולפצות את המלוה[11]. לפי האמור נראה שכן הדין כאשר הלוה היה לו מעות לשלם החוב, ומשתמט לשלם.

להשכיר עצמו

כתבו הראשונים שהלוה שאין לו לשלם אין בי"ד כופין אותו להשכיר עצמו כדי שיהיה לו מעות לשלם החוב[12], ונחלקו הפוסקים האם כופין אותו כאשר התנה המלוה עמו בתחילת הלוואה שישכיר עצמו[13].

יש שכתב שאף באופן שאין כופין אותו להשכיר עצמו, ישכיר עצמו שאם אינו עושה כן נקרא לוה רשע ולא ישלם[14], אבל יש שכתב שנחלקו הראשונים האם מוטל עליו חיוב להשכיר עצמו, ולדעות שאינו חייב אף אינו נקרא לוה רשע וכו'[15].

ברגיל להשכיר עצמו

יש שכתב שכל זה, כאשר הלוה לא היה רגיל להשכיר עצמו לפרנסתו, אבל אם היה בעל מלאכה עד עתה כופין אותו להשכיר עצמו כדי לשלם החוב, שעל דעת כן הלווה לו[16] אבל יש  שמפקפק על זה[17]. הראשונים נחלקו במי שהיה נצרך לבריות וקיבץ כסף לפרנסתו האם בעלי החוב יכולים לגבות ממנו ממעות אלה[18], ויש שכתב דלפי זה אין כופין את הלוה לקבץ מעות כדי לשלם החוב[19]. אבל אם כשגבה מעות נתנו לו על דעת שישלם החוב, גובים ממנו[20]. וכן אם דרכו להתפרנס מהצדקה וללוות על דעת כן גובים ממנו[21].

קביעת הזמן לתועלת הלווה או המלווה

קביעת זמן הפירעון הוא לטובת הלווה, לפיכך המלווה אינו יכול לחייב את הלווה לפרוע קודם הזמן אבל הלווה יכול לחייב את המלווה לקבל את פירעון החוב תוך הזמן[1]. אם נקבע זמן הפירעון גם לתועלת המלווה, כגון שהלווה לו מעות בעיסקא כדי שישא פירות עד הזמן שקבעו ביניהם, הדין עם המלווה[2]. אבל אם המלווה הלווה מפני שחשש להחזיק המעות מפני איזה חשש הפסד, וכבר עבר החשש חייב המלווה לקבל את הפירעון לפני הזמן[3].

הפסד למלווה

אע"פ שקביעת זמן פירעון הוא לטובת הלווה, אין בידו לחייב את המלווה לקבל את פירעון החוב אפילו כשהגיע זמן הפירעון באם יגרום בזה איזה הפסד למלווה, כגון שתשלום החוב יחייב את המלווה לשלם מסים אבל אם רק בעתיד יתכן שיהיה איזה הפסד למלווה חייב המלווה לקבל את הפירעון אפילו תוך הזמן אע"פ שגם הלווה רק מקדים לשלם מפני שחושש לאיזה הפסד שייתכן לבוא, כגון שהמדובר הוא שיצא חוק בענייני מטבעות או מסים[4]. וכן אם המצב בשעת הפירעון בוודאי גרוע משעת ההלוואה, אין  המלווה מחויב לקבל את הפירעון, כגון שהלווה לו במקום יישוב שאין סכנת גניבה, וכשהגיע זמן הפירעון נמצא המלווה במקום שיש סכנת גניבה חייב הלווה להחזיק את המעות עד שיעבור החשש[5], אבל אם הלווה לו במקום סכנה, והגיע זמן הפירעון יכול הלווה לפרעו בנסיבות דומות[6].

חיוב הלווה לשלם במעות

הגיע זמן הפירעון והמלווה תובע את פירעון החוב במעות, חייב הלווה לשלם במעות אף שיש לו קרקע או שווה כסף, כיוון שהלווה לו מעות, זכותו לתבוע פירעון החוב במעות[7]. לפי האמור נראה, שאם הלווה בצ'ק אף הלווה יכול לשלם בצ'ק (המחאה) והמלווה אינו יכול לתבוע את פירעון החוב במעות, אך פשוט שבכל זה קובע המנהג ואם מנהג העולם להחשיב המחאה כמעות מזומנים, דינא הכי[8]. ברם, לווה שאין לו מעות מזומנים אינו חייב למכור שווה כסף שלו בכדי לפרוע במעות, אלא מגבין למלווה ממטלטלים או קרקע כפי הסדר המבואר בשו"ע[9].

תשלום בעד מקח או עיסקא

­יש שכתבו שהלוקח חייב לשלם במעות ולא בשווה כסף, שאנן סהדי שעל דעת שיפרע במעות מכר לו[10], וכן הנותן מעות על עיסקא חייב המקבל לשלם במעות מטעם זה, אבל יש שהשוו כל אלה ללווה שיש לו רק שווה כסף שאינו חייב למכור כדי לשלם במעות[11]. וכן נחלקו הפוסקים במוכר שחייב להחזיר ללוקח את דמי המקח האם דינו כלווה שאם יש לו מעות חייב לשלם במעות דווקא[12]. לדינא, הסכמת הסוחרים קובע בכל אלה[13].

הפסד ללווה

כשיש ללווה כמה נושים וחושש שיפסידו אותו שלא כדין אם לא ישלם להם במעות, כגון שיתבעו אותו על זה בערכאות, ואין לו בכדי לשלם גם ללווה זה במעות, יכול לשלם לו בשווה כסף[14]. אך אם התנה המלווה בתחילת ההלוואה שישלם לו במעות, חייב לפרוע לו במעות גם במקום הפסד, ומחייבים את הלווה למכור מנכסיו כדי לשלם במעות[15].

מלווה שאינו תובע

הגיע זמן הפירעון ומפני שאין ללווה מעות מזומנים לפרוע רוצה לשלם בשווה כסף או קרקע, ואילו המלווה מעדיף לא לתבוע את הפירעון עד שיהיה ללווה מעות לפרוע, לא יוכל הלווה להכריח את המלווה לקבל את פירעון החוב מיד[16].   

פירעון בתשלומים

כמו כן, כשהגיע זמן הפירעון ואין לו מעות לשלם כל החוב ולכן רוצה הלווה לשלם בתשלומים (פרוטרוט) והמלווה לא רוצה לקבל הפירעון אא"כ ישלם כל החוב בבת אחת, הדין עמו[17], ואם מתחילה קבעו שישלם בתשלומים ועבר הזמן מבלי שהמלווה יתבע את הפירעון אינו חייב לשלם בבת אחת והבי"ד יקבעו את זמני הפירעון[18]. הפוסקים נחלקו האם בתוך זמן ההלוואה יכול הלווה לכוף את המלווה לקבל פירעון בתשלומים, אע"פ שיש למלווה תרעומת עליו, או שלכתחילה יכול המלווה לעכב אותו לשלם לו ואם היה מלווה בשטר אף בדיעבד מחזיר לו הפירעון כדי שלא יפגום את שטרו[19].

פירעון בעל כרחו של המלווה

בכל האמור שהדין עם הלווה שהמלווה חייב לקבל את פירעון החוב, והמלווה מסרב לקבל את הפירעון, אינו חייב להביאו לבי"ד אלא אם זרקו הלווה בפניו בעל כרחו, נפטר מהחוב[20]. וכן יכול הלווה להפקיד את החוב בבי"ד[21].

אחריות לפירעון

הלווה חייב להחזיר את דמי ההלוואה ליד המלווה מבלי שהמלווה יצטרך לילך לבית הלוה לקבל את הפירעון ש'עבד לווה לאיש מלווה', אלא אם המלווה עקר דירתו ממקום שהלווה[1]. הפוסקים נחלקו האם פטור הלווה כשפרע לאשת המלווה שנושאת ונותנת את עסקי הבית אבל לא עוסקת בעסקי ממון של בעלה[2], אבל יכול לפרוע למנהל את כל העסקים של המלווה[3]. 

פירעון במטבע שהלווה

הביטוי 'מטבע' בזמננו מתייחס ל'מטבע החוקי' של המדינה שמנפקת מטבע זו[4], ו'סוגי מטבע' הם המטבעות שמונפקות על ידי מדינות שונות, כמו הדולר בארה"ב או ה'יורו' באירופה, וכן להלן מובן 'מטבע' הוא כפי הנהוג במו"מ שלנו.

פירעון שלא במקום ההלוואה

הגיע זמן הפירעון, הפירעון הוא במטבע היוצאת של מקום הפירעון הגם שההלוואה היתה במקום אחר ובמטבע אחר, כגון הלווה דולרים בארה"ב וכשהגיע זמן הפירעון מצא הלווה את המלווה בא"י, ישלם לו את שווי הדולרים בא"י בשקלים שהיא המטבע היוצאת בא"י[5], אא"כ התנו בשעת ההלוואה שהלווה ישלם במטבע של שעת ההלוואה דווקא[6] כל זה מפני שהלווה לו מטבע, אבל אם הלווה פירות חייב הלווה לשלם את הפירות שלווה, לפיכך אם הלווה מטבע שאינה המטבע היוצאת (הרשמית) במקום הלוואה כגון המלווה דולרים בא"י שדינו כפירות אף הפירעון הוא בדולרים- כשאין חשש רבית של מלווה 'סאה בסאה'[7].

איסור נגישה

אסור למלווה לתבוע את פירעון החוב מהעני כשיודע שאין ללווה מעות או נכסים[8] לפרוע לו שנאמר 'אם כסף תלוה וכו' לא תהיה לו כנושה'[9]. ויש ראשונים שכתבו שאף עובר על איסור עשה 'את הנכרי תגוש' ולא הישראל[10].

גדר נגישה

הלאו הוא שלא יתבענו בחזקה[11], דהיינו שלא ידחוק אותו[12], אבל כל שאינו דוחקו אלא מזכיר לו את החוב באופן שאינו מביישו - הן בע"פ או במכתב - אינו עובר על הלאו ואף אין בזה איסור[13], וכן אם אינו יודע בוודאי האם אין לו נכסים לפרוע מותר לתבוע[14], אבל אם נראה למלווה על פי האומדנא שאין ללווה נכסים אסור לנגשו[15].

כתבו הפוסקים שהלאו נאמר על לווה עני אבל לא על לווה עשיר[16], דהיינו שיש לו נכסים לאחר שגבו מנכסיו כפי כללי דיני 'מסדרין' שגובים מנכסי הלווה ומשאירים לו רק הנחוץ ביותר[17] אך נראה שאם הלווה חייב כפי ערך נכסיו או יותר, הרי הוא בכלל עני.

כתב הרמב"ם[18] 'אסור לאדם להראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו', ונראה מדבריו שהאיסור בכזה הוא מהתורה, שעל זה אמרו בגמרא[19] שכאילו דנו באש ובמים[20]. ויש שכתבו שהאיסור בזה הוא מדרבנן[21]. יש שכתב שאמנם המלוה חייב להיזהר מאוד מלדחוק את הלווה, אבל אם נתיישן הדבר אצל הלווה עד שאין לו צער ובושה מזה, והמלווה אין כוונתו לצערו אין איסור בזה[22].

יש שכתב שהלוואה מחמת מקח, או חוב של שכירות אינו בכלל איסור נגישה[23].

שביעית משמטת את המלוה[1]. שמיטת כספים נוהגת מדרבנן בזה"ז אע"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל[2]. יש שכתבו שאין שמיטת כספים נוהג בזה"ז בחו"ל, אבל האחרונים הסכימו שראוי לנהוג שמיטת כספים אף בחו"ל[3]. שביעית משמטת בסופה, וכשתשקע החמה בליל ר"ה של שנה שמינית אבד החוב[4].

כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ולא יעברו המלווים על הלאו של 'השמר לך וכו' בלבבך בליעל' תיקנו חז"ל פרוזבול. גופו של פרוזבול הוא שאומר 'מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה', והעדים או הדיינים חותמים על הפרוזבול[5], וכתב הרמ"א שיכול לומר כן אפילו אם לא נמצא במקום הדיינים[6], וי"א שיכול לומר כן בע"פ ואין צריך לכתוב הפרוזבול[7]. ואפילו אם שולח כתב לבי"ד שרוצה שיכתבו פרוזבול יכולים הבי"ד לכתוב פרוזבול מזמן שליחות הכתב[8].

לדעת הרמב"ם והשו"ע כותבים פרוזבול רק בבית דין חשוב, שבקיאים בדין ובענין פרוזבול והמחום רבים עליהם באותה העיר[9], אבל הרמ"א הכריע שבזה"ז כותבים פרוזבול בכל בי"ד[10]. אין כותבים פרוזבול אלא אם יש ללוה קרקע, ואם אין לו, יכול המלווה לזכות לו קרקע שלא מדעתו אבל לא בע"כ[11], אכן די גם ביש ללוה קרקע בשכירות או שאלה[12]. כותבים לאיש על נכסי אשתו, ולאשה על נכסי בעלה, ולאפוטרופוס על נכסי יתומים[13].

לרוב ראשונים כותבים פרוזבול בסוף שנת שביעית[14], ויש מחמירים לכתוב בתחילת שנת שביעית אע"פ שמשמטת רק בסוף שביעית[15].

פרוזבול מועיל רק להלוואות שהלוה לפני כתיבת הפרוזבול, לפיכך פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול[16].

שביעית משמטת המלוה, אפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים[17]. שביעית אינה משמטת עיסקא, ואפילו השקיע על צד היתר עיסקא משמטת רק הפלגא מלוה, אבל לא הפלגא פקדון[18], ואם כתבו היתר עיסקא כולו פקדון אינו משמט, וכן אם היו חפצי שותפות ביד אחד השותפים אין השביעית משמטת מה שחייב לשותפו מחפצי השותפות[19].

כאשר המלוה אינו צריך לנגוש את הלוה אין שביעית משמטתו, לפיכך המלוה על המשכון אין השביעית משמטת, ונחלקו הפוסקים אם משמט היתר על המשכון[20], ואם משכנו שלא בשעת הלוואה על ידי בי"ד דינו כמלוה על המשכון[21]. ונראה דגם כשמסר הלווה למלווה צ"ק בנקאי אינו משמט מאחר שאינו צריך לנגוש, ויש לדון האם אף צ'ק רגיל בכלל זה.

קבע זמן לפרעון, והגיע זמן פרעון בשנה שמינית אין השביעית משמטת[22], אבל המלוה חבירו בלי קביעות זמן, אע"פ שאינו יכול לתבוע החוב לפני ל' יום והגיע הזמן בשנה השמינית השביעית משמטת[23]. המוסר שטרותיו לבית דין אין השביעית משמטת[24], וכן החייב לקופת צדקה[25].

המוכר סחורה בהקפה (חקפת חנות), אין השביעית משמטת שזה כאילו לא הגיע עדיין זמן הפרעון[26], אבל זקף עליו במלוה, משמטת ונקרא זקיפה משעה שקבע זמן לפרעון, או אפילו רק כתב החובות בפנקס המיועד לחובות[27].

התנה עם הלווה על מנת שלא תשמיטנו שביעית, מתנה בזה ע"מ שכתוב בתורה והשביעית משמטת אבל אם התנה שהלווה לא ישמיט החוב אין השביעית משמטת[28].

קדימות בפירעון של כמה הלוואות

לוה שחייב למלוה כמה הלוואות ואין לו כדי לפרוע את כולם, יכול המלווה לתבוע שיקדים לפרוע את ההלוואה שנוח למלווה שיפרע תחילה, מפני ש'עבד לוה לאיש מלוה'. לפיכך, אם אחת ההלוואות פחות בטוח, כגון שהלוואה אחת היא מלוה בשטר והאחרת היא מלוה על פה או מלוה בלי ערב או בלי משכון, יכול המלווה לתבוע שישלם לו את המלווה שאינו בטוח תחילה[1].

פירש הלווה לאיזה הלוואה פורע

מטעם זה, אפילו אם פירש הלוה בשעת הפירעון שפורע בעד ההלוואה היותר בטוח, וגם עדים מעידים שאמר זאת למלווה, ושתק המלווה וקבל את הפירעון ולאחר הפירעון אומר המלווה שהתכוון לקבל את הפירעון בעד המלוה הפחות בטוח, יד המלוה על העליונה והדין עמו[2]. ויש שכתב שאף יפה עשה שתפס את הפירעון בעד ההלוואה שבטוח פחות[3].

יש שכתבו שיש ראשונים שחולקים על כל זה, ולדעתם אם המלווה קיבל את הפירעון בשתיקה הדין עם הלווה[4], ויש שכתבו שאפילו אמר המלווה במפורש שאינו מקבל את הפירעון בעד המלווה הפחות בטוח , יד הלוה על העליונה[5].

הסכים המלוה במפורש, ובמוסר מודעא

ברם, אם המלוה הודה ללוה לפני הפירעון שיקבל את הפירעון בעד ההלוואה היותר בטוח, אינו יכול אח"כ לומר שכוונתו היה לתפוס בשעת הפירעון בעד ההלוואה הפחות בטוח ומה שאמר היה כדי שהלווה לא ימנע מלפרוע[6]. ויש שכתב שבזה אפילו אם לאחר שקיבל יאמר תוך כדי דיבור לקבלת הכסף שתפס בעד ההלוואה האחרת אינו מועיל[7].

אכן יש שכתב שאם מסר המלווה מודעא לפני הפירעון שנאנס להסכים לקבל את הפירעון בעד ההלוואה הבטוח כדי שיוכל לתפוס בעד ההלוואה האחרת, מודעתו מועילה, שזה אונס הגלוי לכל[8]. וכן כתב שאם קיבל את הפירעון במפורש בעד ההלוואה עם משכון ונשתנה מצב הלווה לרעה, יכול לעכב את המשכון בעד ההלוואה שהלווה בלי משכון[9].

הלוואת עצמו וערב בעד הלוואת חבירו

יש שכתבו שאם הלוה חייב בעד הלואה שלוה בעד עצמו וגם חייב חוב אחר בעד ערבות שערב לחבירו, ושילם למלוה מבלי לפרש לאיזה הלואה התכוון לפרוע, אנן סהדי ששילם בעד מה שלווה בעצמו[10] ויש שכתב שאף בזה יד המלוה על העליונה לתפוס בעד איזה הלוואה שירצה[11].

הלוואות שלא הגיע זמן פירעונם

המלווה אינו יכול לכפות את הלווה שישלם את ההלוואות קודם זמן הפירעון[12]. ברם, לווה שחייב כמה הלוואות שעדיין לא הגיע זמן פרעונם, ובא לפרוע קודם הזמן בסתם ולא פירש לאיזה הלוואה פורע, יכול המלווה לקבל את הפירעון לאיזה הלוואה שירצה ואפילו להלוואה הפחות בטוח, אבל אם פירש הלווה שפורע את המלווה היותר בטוח ושתק המלווה, חייב המלווה לקבל את הפירעון להלוואה זו[13], שהרי הלווה אינו משועבד עדיין לשלם לו[14], וגם יכול להכריח אותו לקבל הפירעון[15].

קצת הלוואות לא הגיע זמן פרעונם

כתבו הפוסקים שאם הלווה חייב כמה הלוואות שרק חלקם הגיע זמן הפירעון, ופרע הלווה מבלי לפרט לאיזה הלוואה פרע, לא יכול המלווה לומר שקיבל את הפירעון בעד ההלוואה שלא הגיע זמנה שחזקה שאינו פורע תוך זמנה ואנן סהדי שהפירעון היה להלוואה שהגיע זמנה וכאילו פירש זאת, אבל נסתפקו באם להלוואה האחרת לא נקבע זמן פירעון שרק מפני תקנת חז"ל אינו יכול לתבוע תוך ל', ופרע הלווה תוך ל' מבלי לפרש לאיזה הלוואה פורע, האם גם בזה נאמר בזה חזקה שאינו פורע תוך זמנו ואנן סהדי שלא פרע את ההלוואה שהגיע זמנה[16].

מלווה שנשלח למסור פירעון לבעלי חוב

נתן הלווה מעות למלווה כדי שישלם לבעלי חוב שלו ואמר זאת בלשון שמשמעו שיזכה מיד בעדם, אזי אם לקח המלווה את המעות בסתם ולא אמר ללווה שמקבל המעות כדי למסור אותם לבעלי החוב, יכול המלווה לומר שלא התכוון לזכות לבעלי החוב ולעכב את המעות לעצמו[17], וגם בזה יש שכתב שאם מסר מודעא לפני קבלת מעות שיעכבם לעצמו יכול לעכב המעות אפילו אם קיבל בפירוש למסור[18]. לא אמר הלווה למלווה לשון שמשמעו שיזכה מיד בעד הבעלי חוב יכול המלווה לעכב המעות בכל אופן[19].